Chapter VIII: Book III: , the exponent of which is Capnio, endeavours to shew that the (2)

[23] According to Josephus, the doctrine of the transmigration of souls into other bodies (μετεμψύχωσις), was also held by the Pharisees (comp. Antiq. xviii, 1, 3: de Bell. Jud. ii, 8, 14), restricting, however, the metempsychosis to the righteous. And though the Midrashim and the Talmud are silent about it, yet from Saadia’s vituperations against it (אבל אומר שמצאתי אנשים ממי שנקראים יהודים אומרים בהשנות וקוראים אותו ההעתקח Emunoth ve-Deoth, vi, 7; viii, 3) there is no doubt that this doctrine was held among some Jews in the ninth century of the present era. At all events it is perfectly certain that the Karaite Jews firmly believed in it ever since the seventh century. (Comp. Frankel, Monatschrift, x, 177, &c.) St. Jerome assures us that it was also propounded among the early Christians as an esoteric and traditional doctrine which was entrusted to the select few, (abscondite quasi in foveis viperarum versari et quasi haereditario malo serpere in paucis. Comp. epist. ad Demedriadem); and Origen was convinced that it was only by means of this doctrine that certain Scriptural narratives, such as the struggle of Jacob with Esau before their birth, the reference about Jeremiah when still in his mother’s womb, and many others, can possibly be explained. (περὶ ἀρχῶν i, 1, cap. vii; Adver. Celsum, i, 3.)

[24] The notion that the creation is a blessing, and that this is indicated in the first letter, is already propounded in the Midrash, as may be seen from the following remark. The reason why the Law begins with Beth, the second letter of the Alphabet, and not with Aleph, the first letter, is that the former is the first letter in the word blessing, while the latter is the first letter in the word accursed, למה בבית מפני שהוא לשון ברכה ולא בא״לף שהוא לשון ארירה (Midrash Rabba, sec. i).

[25] This view that the mere literal narrative is unworthy of inspiration, and that it must contain a spiritual meaning concealed under the garment of the letter, is not peculiar to the Kabbalah. Both the Synagogue and the Church have maintained the same from time immemorial. Thus the Talmud already describes the impious Manasseh, King of Israel, as making himself merry over the narratives of the Pentateuch and ironically asking (מנשוה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא אחות לוטן תמנע והמנע היתה פלגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה), whether Moses could not find anything better to relate than that “Loton’s sister was Timna” (Gen. xxxvi, 22); “Timna was the concubine of Eliphaz” (ibid., v. 12); that “Reuben went in the days of the wheat harvest, and found mandrakes in the field” (ibid., xxx, 14), &c, &c. And it is replied that these narratives contain another sense besides the literal one. (Sanhedrim, 99 b.) Hence the rule (כל מה שאירע לאבות סימן לבנים), what happened to the fathers is typical of the children.

[26] Origen’s words are almost literally the same—“Si adsideamus litterae et secundum hoc vel quod Judaeis, vel quod vulgo videtur, accipiamus quæ in lege scripta sunt, erubesco dicere et confiteri quia tales leges dederit Deus: videbuntur enim magis elegantes et rationabiles hominum leges, verbi gratia vel Romanorum vel Atheniensium, vel Lacedaemoniorum.” Homil. vii, in Levit. Again, the same erudite father says, “What person in his senses will imagine that the first, second, and third day, in connection with which morning and evening are mentioned, were without sun, moon and stars, nay that there was no sky on the first day? Who is there so foolish and without common sense as to believe that God planted trees in the garden eastward of Eden like a husbandman, and planted therein the tree of life, perceptible to the eyes and senses, which gave life to the eater thereof; and another tree which gave to the eater thereof a knowledge of good and evil? I believe that everybody must regard these as figures, under which a recondite sense is concealed.” Lib. iv, cap. ii, περὶ ἀρχῶν. Huet, Origeniana, p. 167. Comp. Davidson, Sacred Hermeneutics, Edinburgh, 1843, p. 99, &c. It must, however, not be supposed that this sort of interpretation, which defies all rules of sound exegesis and common sense, is confined to the ancient Jewish Rabbins or the Christian fathers. The Commentary on Genesis and Exodus by Chr. Wordsworth, D.D., Canon of Westminster, may fairly compete in this respect with any production of bygone days. Will it be believed that Dr. Wordsworth actually sees it “suggested by the Holy Spirit Himself,” that Noah drunk, exposing his nakedness, and mocked by his own child, Ham, is typical of Christ who drank the cup of God’s wrath, stripped Himself of His heavenly glory, and was mocked by his own children the Jews? But we must give the Canon’s own words. “Noah drank the wine of his vineyard; Christ drank the cup of God’s wrath, which was the fruit of the sin of the cultivators of the vineyard, which he had planted in the world. Noah was made naked to his shame; Christ consented for our sake to strip Himself of His heavenly glory, and took on him the form of a servant. (Phil. ii, 7.) He laid aside his garments, and washed his disciples’ feet (John, xiii, 4.) He hid not his face from shame and spitting. (Isa. 1, 6.) When he was on the Cross, they that passed by reviled Him. (Matt. xxvii, 39.) He was mocked by His own children, the Jews. He deigned to be exposed to insult for our sakes, in shame and nakedness on the Cross (Heb. xii, 2), in order that we might receive eternal glory from His shame, and be clothed through His weakness with garments of heavenly beauty.” (Commentary on Genesis and Exodus, London, 1864, p. 52.)

[27] The notion that the Bible is to be explained in this fourfold manner was also propounded by the Jewish doctors generally, long before the existence of the Kabbalah (Comp. Ginsburg, Historical and Critical Commentary on Ecclesiastes, Longman, 1861, p. 30), and has been adopted by some of the fathers and schoolmen. Origen, although only advocating a threefold sense, viz.:—σωματικὸς, ψυχικὸς, πνευματικὸς, to correspond to the Platonic notion of the component parts of man, viz.:—σῶμα, ψυχὴ, πνεῦμα, almost uses the same words as the Kabbalah. “The sentiments of Holy Scriptures must be imprinted upon each one’s soul in a threefold manner, that the more simple may be built up by the flesh (or body) of Scripture, so to speak, by which we mean the obvious explanation; that he who has advanced to a higher state may be edified by the soul of Scripture as it were; but he that is perfect, and like to the individuals spoken of by the Apostle (1 Cor. ii, 6, 7), must be edified by the spiritual law, having a shadow of good things to come. περὶ ἀρχῶν, lib. iv, cap. ii. Comp. Davidson, Sacred Hermeneutics, p. 97. Whilst Nicholas de Lyra, the celebrated commentator and forerunner of the Reformation (born about 1270, died October 23, 1340), distinctly espouses the Jewish four modes of interpretation, which he describes in the following couplet—

“Littera gesta docet, quid credas Allegoria,
Moralis quid agas, quo tendas anagogia.”

Comp. Alexander’s edition of Kitto’s Cyclopædia of Biblical Literature, s. v. Lyra.

[28] The above-mentioned exegetical canons, however, are not peculiar to the Kabbalah. They have been in vogue among the Jews from time immemorial. Thus the difficult passage in Isa. xxi, 8, ויקרא אריה which is rendered in the Authorised Version, and he cried, A lion! or ‘as a lion,’ as the margin has it, is explained by the ancient Jewish tradition as a prophecy respecting Habakkuk, who, as Isaiah foresaw, would in coming days use the very words here predicted. (Comp. Isa. xxi, 8, 9, with Hab. ii, 1); and this interpretation is obtained by rule i; inasmuch as אריה lion and חבקוק Habakkuk are numerically the same, viz.:—

ה י ר א and ק ו ק ב ח
5 + 10 + 200 + 1 = 216 and 100 + 6 + 100 + 2 + 8 = 216

(See the Commentaries of Rashi, Ibn Ezra, and Kimchi on Isa. xxi, 8.) Again, in the fact that Jacob made Joseph ‘a coat of many colours’ (Gen. xxxvii, 3), as the Authorised Version has it, or ‘pieces,’ as it is in the margin, the Midrash or the ancient Jewish exposition, sees the sufferings of Joseph indicated; inasmuch as פסים according to rule ii, is composed of the initials of פוטיפר Potiphar, who imprisoned Joseph; סוחרים merchants ישמעאלים Ishmaelites and מדינים Midianites, who bought him and sold him again as a slave. (Gen. xxxvii, 25–28; xxxix, 1; comp. Rashi on Gen. xxxvii, 3.) For more extensive information on this subject, we must refer to Ginsburg’s Historical and Critical Commentary on Ecclesiastes, Longman, 1861, p. 30, &c.

[29] The limits of this Essay preclude the possibility of entering into a disquisition on the seventy-two Divine names. Those who wish to examine the subject more extensively we must refer to the Commentaries on the Sohar (Exod. xiv. 19–31), mentioned in the third part of this Essay; and to Bartolocci, Bibliotheca Magna Rabbinica, Pars iv, p. 230 seq., where ample information is given on this and kindred subjects.

[30] יחודא רכל יוכמא איחו יחודא למנרע ולשואח רעותא. יחודא דא חא אמרן בכמח דוכתי יחודא דכל יומא איחו יחיד דקרא ידו״ד קימאה אלחינו ידו״ד חא כלחו חד וע״ד קרי אחד. חא תלת שמחן חיך אינון חד ואף על גנ דקרינן אחד חיך אינון חד אלא בחויונא דרוח קרשא אתידע ואינון בחיזו דעינא סתימא למנדע דתלתא אלין אחד. ודא איחו רזא דקול, דאשתמע קול איחו וזר ואייחו תלתא גוונין, אשא ורוחא ומיא וכלחו חז ברזא רקול ולאו אינון אלא חד. אוף הכא י״י אכהינו י״י אונון חד, תלתא גוונין ואינון חד. ורא איהו קיל דעביד בר נש ביחודא ולשואח רעותיה ביהודא דכלא מאין טות עד סופא. דכלא באאי קול דקא עביד בחני תלתא דאינון חד, ודא איהו יחודא דכל יומא דאתגלי ברזא דרוח קדשא. וכמה גוונין דיחודא אתערו וכלהו קשוט מאן דעביד האי עביד ומאן דעביד האי עביד, אבל האי יחודא דקא אנן מתערי מתתא ברזא דקול דאיהו הד, דא הוא ברירא דמלה. זוהר הלצ ב׳ דף מ״ג ב׳

[31] רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דר״ש אבוי אמר ליה הא תנינן אלהים בכל אתר דינא הוא, יו״ד ה״א וא״ו ה״א אית אתר דאקרי אלהים כגון אדני יהוה, אמאי אקרי אלהים והא אתוון רחמי אינון בכל אתר אמר ליה הכי הוא כתיב בקרא, דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי י״י הוא האלהים, וכתיב י״י הוא האלהים. אמר ליה מלה דא ידענא דבאתר דאית דינא אית רחמי, ולזמנא באתר דאית רחמי אית דינא אמר ִיה תא חזי דהכי הוא ידו״ד בכל אתר רחמי ובשעתא דמהפכי חייביא רחמי לדינא כדין כתיב יהוה וכרינן ליה אלהים, אבל תא חזי רזא דמלה ג׳ דרגין אינון וכל דרגא ודרגא בלחודוי ואענ׳ דכלא חד ומתכשרי בחד ולא מתפרשי דא מן דא: זוהר חלק ג׳ דף ס׳ה א׳

[32] מאן דאמר אחד אצטריך לחיפא אל״ף ולקצרא קריאה דילה ולא יעכב בהאי אות כלל. ומאן דעביד דא יתארכון חייו אמרו ליה תו אמר תרינאינון וחדא אשתתף בהו ואינון תלתא וכד הוו תלתא אינון חד. אמר לון אלין תרין שמהן דשמע ישראל דאינון יהוה יהוה אלהינו אשתתף בהו ואיהו חותמא דגושפנכא אמת, וכד מתחברן כחדא אינון חד ביחודא חדא: זוהר חלק ג׳ דף קס״ב א׳

[33] Comp. Galatinus, De Arcanis Cathol. lib. ii, c. 3, p. 31; who says that some Codices of the Chaldee paraphrase in Isa. vi, 3, had also קדיש אבא קדיש בריא קדיש רוחא קדישא the Holy Father, the Holy Son, and the Holy Ghost; see also Wolf, Bibliotheca Hebreca i, 1136; Graetz, Geschichte der Juden vii, 249.

[34] Comp. Joel, Die Religionsphilosophie des Sohar. Leipzig, 1849, p. 240 ff.

[35] בשעתא דיתפסין צדיקייא במרעין או במכתשין בגין לכפרא על עלמא היו, כדין יתכפרון כל חובי דרא. מנלן מכל שייפי גופא. בשעתא דכל שייפין בעקאו ומרע סגי שרייא עלייהו שייפא חדא אצטריך לאלקאה בגין דיתסון כלהו. ומנו דרועה. דרועא אלקי ואפיקו מניה דמא כדין הא אסוותא לכל שייפי גופא. אוף הכי בני עלמא אינון שייפין דא עם דא. בשעתא דבעי קב.״ה למיהב אסוותא לעלמא אלקי לחד צדיקא בינייהו במרעין ובמכתשין ובגיניה יהיב אסוותא לכלא מנלן דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותיינו וגו׳ ובחברתי נרפא לנו ובחברתו אקזותא דדמא מכאן דאקיז דרועא, ובההוא חבורה נרפא לנו אסוותא הוא לנו לכל שייפין דגופא: זוהר חלק ג׳ דף רי״ח א׳

[36] אנון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא .... משטטי ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין ובני מרעין ואנון דסבלין על יחודא דמאריהון ותאבין ואמרין ליה למשיהא בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון ואינון חייביא די בהון דלא מסתכלי למנדע למאריהון׳ ארים קלא ובכי על אינון חייבין דבהו הה״ד והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו. תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו. בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאקרי היכלא דבני מרעין׳ כדין משיח עאל בההו היכלא וקארי לכל מרעין וכל כאבין כל יסוריהון דישראל דייתון עליה וכלהו אתיין עליה ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה׳ לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאוריתא. הה״ד אכן חליינו הוא נשא וגו׳ ... כד הוו ישראל בארעא קדישא באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי הוו מסלקין כל אינין מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא: זוהר חלק ב׳ דף ריב א׳

[37] Comp. Peter Beer, Geschichte der religiösen Secten der Juden. Berlin, 1822–23, vol. ii, p. 309, &c.

[38] ולא ידעתי אם ימחול יי לאשר הדפיסם אותם הספרים Comp. ארי נוהם ed. Fürst, Leipzig, 1840, p. 7.

[39] ספר יצירה והוא לאברהם .... הורה על אלהותו ואחדותו בדברים מתחלפים מתרבים מצד אבל הם מתאחדים נסכמים מצד אחר והסכמתם מצד האחד אשר יסדרם מהם: כוזרי מאמר רביעי כ״ה

[40] It is for this reason that the Book Jetzira is also called אותיות באברהם אבינו The Letters or Alphabet of the Patriarch Abraham.

[41] בשלשים ושתים פליאות חכמח חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו בשלשה ספרים בספר וספר וסיפור: ספר יצירה פרקי א׳ משנה א׳

[42] אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודיבור וזח רוח חקדוש: פרץ א׳ משנה ט׳

[43] שתים רוח מרוח חקק וחצב בה עשרים רשתים אותיות יסוד שלש אמות ושבעה כפולות ושנים עשר פשוטות ורוח אחת מהן: שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט חקקן כמין ערוגה חציבן כמין חומה סככן כמין מעזיבה: ארבע אש ממים חקק וחצב בה כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת ומשלשתן יסד מעונו שנאמר עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט: פרק א׳ משנה ט׳ וי׳

[44] עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן חצבן שקלן והמירן צרפן צר בהם נפש כל היצור ונפש כל העתיר לצור: פרק שני שנה ב׳

[45] כיצד שקלן והמירן אלף עם כולם וכולם עם אלף, בית עם כולם וכולם עם בית וחוזרת חלילה נמצא כל היצור וכל הדבור יוצא בשם אחד: פרק שני משנה ד׳

[46] שתי אותיות בונות שתי בתים שלושה בונות ששה בתים ארבעה בונות ארבע ועשרים בתים חמש בונות מאה ועשרים בתים שש בונות שבע מאות ועשרים בתים מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכולה לדבר ואץ האוזן יכולה לשמוע: פרק ד׳ משנה ד׳

[47] עדים נאמנים עולם שנה נפש: פרק ו׳ משנה א׳

[48] אחד על גבי שלשה שלשה על גבי שבעה שבעה על גבי שנים עשר וכולן אדוקין זה בזה: פרק ו׳ משנה ג׳

[49] תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה כמלך במדינה לב בנפש כמלך במלחמה

[50] שנים עשר עומדים במלחמה שלשה אוהבים שלשה שנאים שלשה מחיים שלשה ממיתים שלשה אוהבים הלב והאזנים והפה שלשה שונאים הכבד המרה והלשון ואל מלך נאמן מושל בכולן אחד על גבי שלשה שלשה על גבי שבעה שבעה על גבי שנים עשר וכולן אדוקין זה בזה: פרק ו׳ משנה ג׳

[51] Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden. Berlin, 1832, p. 165, &c.

[52] רב חנינה ורב אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי לי: סנהדרין ס״ו ב׳

[53] אמר ר׳ יהושוע בן חנניא יכיל אנא על ידי ספר יצירה נסיב קתיין ואבטיחין ועבידלון איילין טבין והידנון עבידין איילין וטבין:

[54] Der Israelitische Volkslehrer, vol. ix. Frankfort-on-the-Maine, 1859, p. 364, &c.

[55] For those who should wish to prosecute the study of the metaphysical Book Jetzira, we must mention that this Treatise was first published in a Latin translation by Postellus, Paris, 1552. It was then published in the original with five commentaries, viz., the spurious one of Saadia Gaon, one by Moses Nachmanides, one by Eleazer Worms, one by Abraham b. David, and one by Moses Botarel. Mantua, 1565. Another Latin version is given in Jo. Pistorii artis cabalisticae scriptorum, 1587, Tom. l, p. 869 seq. which is ascribed to Reuchlin and Paul Ricci; and a third Latin translation, with notes and the Hebrew text, was published by Rittangel, Amsterdam, 1662. The Book is also published with a German translation and notes, by John Friedrich v. Meyer, Leipzig, 1830. As useful helps to the understanding of this difficult Book we may mention The Kusari of R. Jehudah Ha-Levi, with Cassel’s German version and learned annotations, Part iv. chap 25, p. 344. &c., Leipzig, 1853; Zunz, Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden (Berlin, 1832), p. 165, &c.; Graetz, Gnosticismus und Judenthum (Krotoshin, 1846), p. 102, &c.; Jellinek, Beiträge zur Geschichte der Kabbala, Part i (Leipzig, 1852). p. 3, &c. Comp. also Wolf, Bibliotheca Hebraea, vol i., p. 23, &c., vol. ii., p. 1196, vol. iii, p. 17, vol. iv. p. 753, &c.; Philosophie der Geschichte, vol. i, 2nd ed. (Münster, 1857), p. 63. &c.; Steinschneider, Jewish Literature (London, 1857), pp. 107, 302, &c.; and by the same author, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, col. 552.

[56] The Sohar was first published by Da Padova and Jacob b. Naphtali, 3 vols. 4to, Mantua, 1558–1560, with an Introduction by Is. de Lattes; then again in Cremona, 1560, fol.; Lublin, 1623, fol.; then again edited by Rosenroth, with the variations from the works Derech Emeth, and with the explanation of the difficult words by Issachar Bär, an Index of all the passages of Scripture explained in the Sohar, and with an Introduction by Moses b. Uri Sheraga Bloch, Sulzbach, 1684, fol.; with an additional Index of matters, Amsterdam, 1714, 3 vols. 8vo; ibid. 1728; 1772, and 1805. The references in this Essay are to the last mentioned edition. It must, however, be remarked that most of the editions have the same paging. Comp. Steinschneider, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, Col., 537–545; Fürst, Bibliotheca Judaica, iii, 329–385.

[57] וכך אטררנא לכו רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי ושאר חברייה ירחשון בלבייהו: זוהר חלק ג׳ דף רפ ז ב׳: [58] אסהדנה עלי שמייא עלאין דעלאין וארעה קדישה עלאה דעלאה דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומה דסליק משה זמנה תניינא לטורא דסיני דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא לעלמא דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפה בכנפיה: ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע ולא אסתכל הה״ד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו: זוהר חלק ג״ דף קל׳ב ב׳:

[59] כתיב יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳ מאן פני האדון ה׳ דא רשב״י דמאן דאיהו דכורא מן דכרניא בעי לאתחזאה קמיה: זוהר חלק ב׳ דף לח א׳:

[60] Comp. Alexander’s edition of Kitto’s Cyclopædia of Biblical Literature, s.v. Mocha.

[61] Comp. Sachs, Die religiöse Poesie der Juden in Spanien, Berlin, 1845, p. 229, note 2.

[62] For a description of the Mezuza, which consists of a piece of parchment, whereon is written Deut. vi, 4–9; xi, 13–21, put into a reed or hollow cylinder, and affixed to the right hand door-post of every door in the houses of the Jews, see Alexander’s edition of Kitto’s Cyclopædia of Biblical Literature, s.v. Mezuza.

[63] Comp. Nissen, in the collection of various Hebrew Dissertations, entitled ציון, edited by Jost and Creizenach, vol. ii, Frankfort-on-the-Maine, 1842–43, p. 161, &c.

[64] ושכינתא נוגה ונוגה לאש ומהכא קרי לבי כנישתא אש נוגה: זוהר חלק ג׳ דף רפ׳א א׳

[65] ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר. מה עבר קב״ה ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון וזמינין בן ישמעאל למישלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנ׳ סגי כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו: ואינון יעכבון להון לבנ׳י לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל: וזמינין בני ישמעאל לאתערה קרבין תקיפין בעלמא ולאתכנשא בני אדום עלייהו ויתערון קרבא בהו חד על ימא וחד על יבשא וחד סמוך לירושלים וישלטון אלין באלין וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום: זוהר חלק ב׳ דף לב א׳

[66] תנן זמין קב״ה למבני ירושלים ולאחזאה חד ככבא קביעא מנצצא בע׳ רהטין ובע׳ זקין נהרין מניה באמצעות רקיעא וישתאבון ביה ע׳ ככבין אחרנין ויהא נהיר ולהיט ע׳ יומין וביומא שתיתאה יתחזי בכ״ה יומין לירחא שתיתאה [שביעאה] ויתכניש ביומה שביעאה לסוף ע׳ יומין יומא קדמאה יתחזי בקרתא דרומי וההוא יומא ינפלון ג׳ שורין עלאין מההיא קרתא דרומי והיכלא רברבא ינפול ושליטא דההוא קרתא ימות: זוהר חלק ג׳ דף רי׳ב ב׳:

[67] Comp. Beer, in Frankel’s Monatschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums, vol. v, Leipzig, 1856, p. 158–160.

[68] וכד ייתי אלף שתיתאה דאיהו רזא דוא״ו כדין וא״ו יוקים לה״א, בזמנא שית זמנין עשר שיתין נפש כדין שלימו וא״ו עשר זמנין וא״ו שית זמנין עשר. (דוא״ו) וא״ו סלקא (בעשר) בי׳ וא״ ונחתא בה״א אשתלים וא״ו גו עשר שית זמנין כדין הוו שיתין לאקמא מעפרא: זוהר הלק א׳ דף קי׳ו ב׳ קי׳ז ב׳

[69] Steinschneider, in Ersch und Gruber’s Encyklopädie, section II, vol. xxxi, p. 101; and Jewish Literature, Longman, 1857, p. 113.

[70] בחדש אדר כתב ר׳ יצחק דמן עכו כי עכו נחרבה בשנת חמשים לפרט ושנהרגו חסידי ישראל שם בד׳ מיתות ב״ד׳ ובשנת ס״ה היה זה ר׳ יצחק דמן עכו בנבארה באיטאליה וניצל מעכו ובשנת ס״ה עצמה בא לטוליטולה, ומצאתי בספר דברי הימים שלו ר״ל מר׳ יצחק דמן עכו הוא שעשה ספר קבלה בשנת חמלאך ונחרבה בזמנו עכו ונשבו כולם בזמן בן בנו של הרמב״ן ובזמן בן ר׳ דוד בן אברהם בן הרמב״ם ז״לי והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה ר׳ שומעון ור׳ אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו׳ באורו יראו אור: ואמרי לאמתתו, מפני שזייף מקצת אשר זייף. ואמר שקבל כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי ר׳ שמעון. ואם תראה בלשון קדש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף מפני שהספר האמתי הוא בלשון ירושילמי כלו וז״ל: ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבלת בשכמל״ו, רדפתי אחריו ואשאלה את התלכמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר. ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות׳ זה אומר בכה וזה אומר בכה: שמעתי אומרים לי על שאלתי כי הרב הנאמן הרמב״ן ז״ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון וי״א לאלקנטי ונפל ביד החכם ר׳ משה די ליאון הוא שאומרים עליו ר׳ משה דיודאל חגארה. וי״א שמעולם לא חבר רשב״י ספר זה, אבל ר׳ משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב ר׳ משה זה דברים נפלאים אלה, ולמען יקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי ואמר מתוך הספר אשר חבר רשב״י ור׳ אלעזר בנו וחבריו אני מעתיק להם דברים אלו. ואני בבואי ספרדה ואבא אל עיר ואלדוליד אשר המלך (שם) ואמיצא שם לר׳ משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידר לי וישבע לאמר: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חבר רשב״י אשר הוא היום בביתי במדינת ישבילי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ר׳ משה זח אל עיר ארבלא לשוב אל ביתו לאוילא ויחלה בארבלא וימת שם, וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מות ואצא ואשים לדרך פעמי ואבא אל אוילא ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר׳ דוד דאפן קורפו ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמר: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר שבני אדם נחלקים זה אומר בכה וזה אומר בכה ור׳ משה עצמו נדר לי (לתת) אלי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין. ויאמר דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר׳ משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה רק היה ר׳ משה בעל שם הכותב ובכחו כתב כל מה שכתב בספר הזה. ועתה שמע נא באיזה דרך נתברר לי: דע כי ר׳ משה זה היה מפזר גדול ומוציא בעין יפה ממונו עד שהיום הזה ביתו מלא כסף וזהב שנתנו לו העשירים המבינים בסודות גדולים אלא (אלו) אשר יתן להם כתובים בשם הכותב ומחר נתרוקן כלו עד שעזב אשתו ובתו הנה ערומות שרויות ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכששמענו שמת בעיר ארבולו ואקום ואלך אל העשיר הגדול אשר בעיר הזאת הנקרא ר׳ יוסף די אוילה ואומר לו: עתה הגיע העת אשר תזכה לספר הזוהר אשר לא יערכנו זהב וזכוכית אם תעשה את אשר איעצך. ועצתי היא זאת: שיקרא ר׳ יוסף זה לאשתו ויאמר לה קחי נא מנחה נאה ביד שפחתך ושלחי אותה לאשת ר׳ משה ותעש כן: ויהי ממחרת ויאמר עוד לה לכי נא ביתה אשת ר׳ משה ואמרי לה דעי כי רצוני הוא להשיא את בתך לבני ואליך לא יחסר לחם לאכל ובגד ללבוש כל ימיך ואין אני מבקשת ממך דבד בעולם רק ספר הזוהר אשר היה אישך מעתיק ממנו ונותן לבני אדם דברים אלה תאמרי לה לבד ולבתה לבד ותשמיעי את דבריהם אשר יענוכה ונראה היהיו מכוונים אם לא. ותלך ותעש כן. ותען אשת ר׳ משה ותשבע לאשת ר׳ יוסף לאמר כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה היה עם אישי אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר יהיה כבוד לך, ויען אלי ויאמר: אלו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חבר רשב״י ברוח הקדש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עיניך רואות:

[71] Moses ben Schem-Tob de Leon, und sein Verhältniss zum Sohar, von Adolph Jellinek, Leipzig, 1851, p. 21–36. Jellinek also gives additional information on this subject in his other contributions to the Kabbalah which will be found mentioned in the third part of this Essay.

[72] Comp. Graetz, Geschichte der Juden, vol. vii, Leipzig, 1863, p. 498, where other facts are given, proving that Moses de Leon is the author of the Sohar.

[73] פירוש עשר ספירות על דרך שאלח ותשובח Commentary on the Ten Sephiroth, by way of Questions and Answers. This commentary was first known through the Kabbalistic works of Meier Ibn Gabbai, entitled דרך אמונה, The Path of Faith, printed in Padua, 1563, and עבדת הקדש, The Service of Holiness, also called מראות אלהים, The Vision of the Lord, first printed in Mantua, 1545; then Venice, 1567, and Cracow, 1578. It was then published in Gabriel Warschawer’s volume entitled A Collection of Kabbalistic Treatises (ספר לקוטים בקבלה), Warsaw, 1798; and has recently been published in Berlin, 1850. It is to this Berlin edition that the references in this Essay are made.

[74] The above analysis is taken from Dr. Jellinek’s Beiträge zur Geschichte der Kabbalah. Erstes Heft. Leipzig, 1852. This erudite scholar also gives some additional information on R. Azariel in the second part of his Beiträge zur Geschichte der Kabbalah, p. 32, &c. Leipzig, 1852.

[75] וקבלה שבידינו על היות אלו החכמים משלשלת קבלה מעשה מרכבה מסיני עד עמוד הימיני החסיד ר יצחק סגי נהור בן הקדוש ר׳ אברהם שבבקרש [שבפושקירש] This passage from Gikatilla’s פירוש ההגדה which is contained in Moses de Leon’s ספר הנפש החכמה is quoted by Graetz, Geschichte der Juden, vol. vii, p. 444.

[76] ר׳ יצחק סגא נהור אבי הקבלה Comp. Commentary on Pericope וישלח ed. Lemberg, 1811.

[77] In his Super-Commentary on Nachmanides’ Treatise on Secrets, (סודות הר״מבן) entitled כתר שם טוב or ספר שם טוב Shem Tob Ibn Gaon on Pericope וישלח remarks as follows כי פירוש פסוק זה הוא איש מפי איש עד ר׳ יצחק בן הרב [ראב״ד] עד אליהו הנביא In another Kabbalistic work, entitled בדי הארון ומגדל חננאל which he completed at Tafet in 1355, he says—ורבי עזרא ורבי עזריאל מגירונה חברו פירוש ההגדות על פי קבלה והוסיף עזרא לחבר פירוש התפילות.... כמו שקבלו מרבי יצחק סגי נהור These two works are still in MS, and the quotations are given in Cormoly’s Itinéraris, p. 276, and in Graetz’s Geschichte der Juden, vol. vii, p. 445.

[78] ודע כי האין סוף אשר זכרנו איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי ר״זל אך קבלו בו בעלי העבודה קצת רמז Comp. מערכת אלהות cap. vii, 32 b, ed. Mantua, 1558.

[79] Comp. More Nebuchim, part 1, cap. lxii.

[80] רחכמי הסחקר מודים בדבר ואומרים כי אין השנתנו כי אם על דרך לא Commentary on the ten Sephiroth, 2 a.

[81] Proclus, Inst. Theol. 7, 31; Smith, Dictionary of Roman and Greek Biography and Mythology, s.v. Proclus.

[82] Comp. Geschichte der Juden, vol. vii, p. 110, &c.

[83] Vide Ibn Jachja, Shalsheleth Ha-Kabbalah; Graetz, Geschichte der Juden, vii, 88, &c.

[84] עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה שהתיבו׳ מתחלקות לשמות בענין אחר כאלו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כי מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות.

[85] This remarkable Treatise was first published by R. Abraham, Vilna, 1802; it was then reprinted with all its faults in Lemberg, 1850. The erudite and indefatigable Dr. Jellinek has now reprinted it in his Auswahl kabbalistischer Mystik, part i, Leipzig, 1853, and the above analysis is from the Introduction to this excellent edition.

[86] Steinschneider, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, 2677–2680. Graetz, Geschichte der Juden, vii, 218, &c.

[87] Comp. Beiträge zur Geschichte der Kabbala, von Adolph Jellinek, part ii, Leipzig, 1852, p. xiii, &c.

[88] Comp. Graetz, Geschichte der Juden, vol. vii, p. 221, &c.

[89] This will be seen from the reduction of the respective names to their numerical value by the rule Gematria, viz.:—

ל 30 + א 1 + י 10 + ז 7 + ר 200 = 248;
ו 6 + ה 5 + י 10 + ר 200 + כ 20 + ז 7 = 248;
and ם 40 + ה 5 + ר 200 + ב 2 + א 1 = 248.

[90] This Epistle of Abulafia has been published by Jellinek in his Auswahl kabbalistischer Mystik, part i. p. 13, &c., Leipzig, 1853, who also gives the above analysis, which we have translated as literally as possible.

[91] Comp. Jellinek, Beiträge zur Geschichte der Kabbala, part ii, p. 60, &c.; Steinschneider, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, Col. 1461–1470.

[92] Comp. Tennemann, Geschichte der Philosophie, vol. viii. p. 837.

[93] Dicitur haec doctrina Kabbala quod idem est secundum Hebraeos ut receptio veritatis cujuslibet rei divinitus revelatae animae rationali.... Est igitur Kabbala habitus anima rationalis ex rectâ ratione divinarum rerum cognitivus; propter quod est de maximo etiam divino consequutive divina scientia vocari debet. Comp. De Auditu Kabbalistico, sive ad omnes scientias introductorium. Strasburg, 1651.

[94] For the other works of Recanti, both published and unpublished, as well as for the exact date of his literary labours, we must refer to Steinschneider, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, Col. 1733–1737; and to Fürst, Bibliotheca Judaica, vol. iii, pp. 135, 136.

[95] The MS. of Ibn Wakkar’s Treatise is minutely described by Uri (No 384). It is written in a character resembling the later German Hebrew, is furnished with references to the passages in the Bible and verbal translations in Latin, and contains such clerical blunders as no Hebrew copyist would commit. The above analysis of it is taken from the article in Ersch und Gruber’s Allgemeine Encyklopädie, section ii, vol. xxxi, p. 100, &c., written by the erudite Steinschneider. For the other Kabbalistic works of Ibn Wakkar we must refer to the same elaborate article.

[96] This ברית מנוחה has been published in Amsterdam, 1648.

[97] The ספר אמונות consists of eleven parts, subdivided into chapters; and was published in Ferrara, 1557; the Homilies, entitled דרשות על התורה were first published in Venice, 1547, and then in Padua, 1567.

[98] Botarel’s Commentary on the Book Jetzira was first published with the text of this book and other commentaries, Mantua, 1562; then Zolkiev, 1745; and in Grodno, 1806, 1820.

[99] The מנחת יהודה which is a Commentary on the מערכת האלהו was published together with it in Ferrara, 1558.

[100] The Commentary צרור המור was first published at Constantinople, 1514; then in Venice, 1523, 1546, 1566; and in Cracow 1595. Pellican has translated this Commentary into Latin, and the MS. of this version is in the Zurich Library.

[101] Vidi in illis (testis est Deus) religionem non tam Mosaicam quam Christianam; ibi Trinitatis mysterium; ibi verbi Incarnatio, ibi Messiae divinitates; ibi de pecato originali, de illius per Christum expiatione, de cælesti Hierusalem, de casu dæmonum, de ordinibus Angelorum, de Purgatoriis, de Inferorum poenis; Eadem legi, quae apud Paulum et Dionysium, apud Hieronymum et Augustinum quotidie legimus. Comp. Index a Jacobo Gaffarello, published by Wolf, Bibliotheca Hebraea, vol. i, p. 9 at the end of the volume.

[102] Nulla est scientia, quae nos magis certificet de divinitate Christi, quam magia et Cabbala, vide Apologia, p. 42, opp. vol. 1. Basil, 1601.

[103] Hic libri (Cabbalistorum) Sixtus IV, Pontifex maximus, qui hunc, sub quo vivimus feliciter, Innocentium VIII, proxime antecessit, maxima cura studioque curavit, ut in publicam fidei nostrae utilitarem, Latinis literis mandarentur, jamque cum ille decessit, tres ex illis pervenerant ad Latinos. Vide Gaffarelli in Wolf, Bibliotheca Hebraea, appendix to vol. i, p. 9.

[104] “Is (Jekiel Loanz) me, supra quam dici queat, fideliter literos Hebraicos primus edocuit.” Comp. Rudim. Hebr. p. 3.

[105] Comp. Franck, Die Kabbalah oder die Religion Philosophie der Hebräer übersetzt von Jellinek. Leipzig, 1844, p. 8, &c.

[106] Comp. The Life and Times of John Reuchlin, by Francis Besham, p. 102, &c.

[107] Vide Life of John Reuchlin, p, 108.

[108] The בחינת הדת was first published in a collection of diverse Treatises, in Basle, 1629–31; and then in Vienna, 1833, with an elaborate philosophical commentary by T. S. Reggio. The arguments against the Sohar are in this edition, p. 43.

[109] For the other works of Cordovero, both published and unpublished, we must refer to Fürst, Bibliotheca Judaica, vol. i, p. 187, &c.; and Steinschneider, Catalogus Libr. Hebr. in Bibliotheca Bodleiana, col. 1793, &c.

[110] Pardes Rimmonim = The Garden of Pomegranates, 65 a.

[111] For a description of the component parts of the ספר עץ החיים as well as for an account of the sundry editions of the several parts, published at different times, we must refer to Fürst, Bibliotheca Judaica, vol. iii, pp. 479–481.

[112] An analysis of the Sohar, as well as a description of the different editions of it, are given in the second part of this Essay, p. 160, &c.

[113] Comp. his Resp., ed. Vienna, 1860, p. 24, &c., פסק נגד הרבנים אשר בקשו לעכב הדפסת הזוהר מטעם גזרות המלכות על שריפה התלמוד; and again, ibid. p. 26, עוד יש מהם שהוסיפו סרה ואמרו כי העיון בזוהר יביא למינות ולפיכך טעון גניזה או שריפה לבער הקדש.

[114] This Treatise is published in the collection entitled טעם זקנים by Eliezar Ashkanazi, Frankfort-on-the-Maine, 1854.

[115] The ארי נוהם was published by Dr. Julius Fürst, Leipzig, 1840. Leo de Modena’s relation to the Kabbalah, the Talmud and Christianity is shown in an elaborate Introduction by Geiger in the מאמר מגן וצנה Berlin, 1856. See also the article Leo de Modena, in Alexander’s edition of Kitto’s Cyclopædia of Biblical Literature, vol. ii, p. 811.

[116] This Epistle, together with a German translation and learned notes, has been published by Geiger in his collection of sundry treatises, entitled Melo Chofnajim. Berlin, 1840.

[117] Comp. Disputatio Cabalistica R. Israel filii Mosis de animâ, &c., adjectis commentariis ex Zohar. Paris, 1635.

[118] Kircher’s Treatise on the Kabbalah is contained in his stupendous work, entitled Œdipus Ægyptiacus, vol. ii, pp. 209–360. Rome, 1635.

[119] Comp. Jost, Geschichte des Judenthums und seiner Secten, vol. iii, p. 153, &c. Leipzig, 1859.

[120] Confusam et obscuram opus, in quo necessaria cum non necessariis, utilia cum inutilibus, confusa sunt, et in unam velut chaos conjecta. Introductio in Historiam Philosophiae Hebraeorum. Halle, 1702. Buddeus gives in this Introduction (p. 232, &c.), a detailed description of the Kabbala Denudata.

[121] The מטפחת הספרים of Jabez was published at Altona, 1763. A thorough critique of it is given by Graetz, Geschichte der Juden, vol. vii, p. 494, &c.

[122] Comp. A Dissertation concerning the Antiquity of the Hebrew Language, Letters, Vowel-points and Accents. By John Gill, D.D. London, 1767.

[123] Modern Judaism, by John Allen, p. 67–96, 2nd edition. London, 1830.

[124] Franck’s La Kabbale has been translated into German, with notes and corrections by the learned and indefatigable Adolph Jellinek; Die Kabbala oder die Religions-Philosophie der Hebräer. Leipzig, 1844.

[125] The Literary Remains of Landauer, comprising his researches on the Kabbalah, have been published in the Literaturblatt des Orients, vol. vi, p. 178, &c.

[126] Die Religions-philosophie des Sohar, Von D. H. Joel. Leipzig, 1849, p. 72, &c.

[127] Moses Ben Schem-Tob de Leon und sein Verhältniss zum Sohar, Von Adolph Jellinek. Leipzig, 1851.

[128] Beiträge zur Geschichte der Kabbala, Von Adolph Jellinek, first and second parts. Leipzig, 1852.

[129] Auswahl Kabbalistischer Mystik, part 1. Leipzig, 1853.

[130] Jerusalem and Tiberias; Sora and Cordova, by J. W. Etheridge, M.A., Doctor in Philosophy. London, 1856, p. 314.

[131] Die Gottesdienstlichen Vorträge der Juden. Berlin, 1831, p. 405.

[132] Melo Chafnajim. Berlin, 1840. Introduction, p. xvii.

[133] Die Religiöse Poesie der Juden in Spanien. Berlin, 1845, p. 327.

[134] Moses Ben Schem Tob de Leon. Leipzig, 1851.

[135] Jewish Literature, from the German of M. Steinschneider. London, 1857, pp. 104–122; 240–309.

[136] Versuch einer umständlichen Analyse des Sohar, von Schuldirektor Ignatz Stern, in Ben Chananja, Monatschrift für jüdische Theologie, vol. iv. Szegedin, 1858–1861.

[137] Geschichte des Judenthums und seiner Secten, Von Dr. J. M. Jost, vol. iii, p. 66–81. Leipzig, 1859.

[138] Geschichte der Juden, Von Dr. H. Graetz, vol. vii, pp. 73–87; 442–459; 487–507. Leipzig, 1863.

[139] Comp. Ben Chananja, Monatschrift für jüdische Theologie, vol. vi, pp. 725–733; 741–747; 785–791; 805–809; 821–828; 933–942. Szegedin, 1863.

[140] Introductio ad Hist. Philosoph. Ebraeorum. Halle, 1702.

[141] Histoire des Juifs, English translation, pp. 184–256. London, 1708.

[142] De Cabbala Judeorum, in his Bibliotheca Hebraea, vol. ii, pp. 1191–1247. Hamburg, 1728.

[143] Philosophie der Geschichte oder über die Tradition, vol. iii. Münster, 1839.

[144] Mélanges de Philosophie Juive et Arabe, p. 275, &c. Paris, 1859.